שבת בבוקר, עזיז ואוּלִּי מדריכים סנפיר קצר. יום יפה, שמיים כחולים. מגיעים לתחילת המסלול ומטפסים כל אחד עם קבוצתו אל התצפית בראש הסנפיר. מסלול נדוש משהו אבל תמיד יפה. במקביל אלינו, מטיילת קבוצה של בית ספר שדה חצבה בהדרכת אחת המורות החיילות של חצבה. עזיז ואוּלִי מסיימים את התצפית וממשיכים עם הקבוצות למטה לכיוון החולות הצבעוניים. בהגיעם למטה נשמעות קריאות רמות מכיוון קבוצת חצבה לעזרה. עזיז רץ חזרה למעלה לראש הסנפיר ואוּלִּי בעקבותיו (עזיז השיג את אוּלִי רק כי יצא ראשון..). בראש הסנפיר שוכב אדם גדול ממדים, לא צעיר, נטול הכרה מוקף בחבריו ואשתו (מרמת דוד הם באו). אני מתחיל החייאה ולאחר מספר דקות ארוכות אני מרגיש שהאיש הזה כבר לא חי כי פעימות ליבו החלושות הלכו ונמוגו, אני מבין שהוא לא איתנו יותר, לא מדווח על הממצא אלא מעביר את התפקיד למישהו לידי שגם יודע החייאה, "תרדו לאוטובוס ותמשיכו בטיול אנחנו נפנה אותו" אני אומר למדריכה החיוורת. אוּלִי מזעיק חילוץ ואני מחליף את הבחור וממשיך בהחייאה. "אני נשארת אתו" אומרת אשתו, "כמובן" אני עונה לה. החילוץ מגיע ומפנים אותו לסורוקה. אני ואוּלִי חוזרים לקבוצה שלנו וממשיכים הדרכה בחולות הצבעוניים ומשם לעין יורקעם ואז הביתה. כל הדרך בעת הנסיעה אני מדמיין את הבוקר שהתחיל האיש הזה ברמת דוד, עלה עם אשתו וחבריו לאוטובוס, בטח בירברו על זה שהם היו במכתש חתירה עוד בימים ההם.. ולא ידע שזה יומו האחרון, הבוקר האחרון בחייו. אני נוסע מדי פעם עם אורנה והילדים לסנפיר הקצר ובראש הסנפיר אני נזכר במה שקרה ועדיין חושב על הבוקר האחרון בחייו של האיש הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה